איראן, המדינה הידועה בשאיפותיה להרחיב את השפעתה במזרח התיכון, ניסתה לאחרונה לגייס לוחמים עם פוסט-טראומה למטרותיה הצבאיות והפוליטיות. המהלך נעשה כחלק מאסטרטגיה רחבה של גיוס לוחמים ממדינות שונות, במטרה לחזק את כוח האדם של הכוחות המזוינים והמליציות הנתמכות על ידה. עם זאת, המאמץ נתקל בקשיים משמעותיים שגרמו לכישלונו.
אחת הדרכים שבהן ניסתה איראן לגייס לוחמים עם פוסט-טראומה הייתה באמצעות שימוש בפלטפורמות מקוונות, בהן פורסמו פרסומים המבטיחים תמיכה פסיכולוגית וכלכלית ללוחמים לשעבר הסובלים מהתסמונת. הפרסומים פנו בעיקר ללוחמים ממדינות מערביות, תוך ניצול מצוקתם הנפשית והכלכלית.
אולם, ניסיונות אלו נתקלו בהתנגדות מצד ארגונים ללא מטרות רווח וממשלות מערביות, שהחלו ליזום מאמצים לחשוף ולחסום את הפעולות האיראניות הללו. ארגונים אלו פעלו בשיתוף פעולה עם פלטפורמות חברתיות ואתרי אינטרנט כדי להסיר פרסומים מפוקפקים ולמנוע את הפצתם. בנוסף, ממשלות מערביות החלו להעלות את המודעות בקרב לוחמים לשעבר על הסיכונים הקיימים בגיוס מסוג זה.
הכישלון של איראן לגייס לוחמים עם פוסט-טראומה אינו נובע רק מהתערבות חיצונית, אלא גם מחוסר אמון של הלוחמים עצמם. לוחמים רבים שבחנו את ההצעות האיראניות גילו כי התמורות המובטחות אינן ממשיות, וכי מדובר בניסיון לנצל את מצבם הנפשי לצרכים פוליטיים וצבאיים.
בנוסף לכך, רבים מהלוחמים הסובלים מפוסט-טראומה מעדיפים לחפש תמיכה בתוך קהילותיהם או באמצעות ארגונים מקצועיים המתמחים בטיפול בתסמונת זו, ולא להסתכן בהצטרפות לגוף זר ומפוקפק.
המאמצים של איראן לגייס לוחמים עם פוסט-טראומה הם דוגמה נוספת לשימוש בניצול מצוקה אנושית לצרכים פוליטיים. בעוד שהמדינה מנסה להרחיב את השפעתה, ההבנה הגוברת לגבי הסיכון שבגיוס זה עשויה להמשיך ולעמוד כמכשול בפני ניסיונות עתידיים מסוג זה.